כרוניקה של כישלון

לפעמים גם נכשלים. אני יודע שלא נהוג לכתוב על דוגמאות כאלה בבלוגים אבל מה לעשות, גם זה קורה.

מזמן לא עידכנתי את הבלוג פה והפוסט האחרון נשאר תלוי באוויר בזמן שאני הייתי עסוק בדברים אחרים. אז הנה אני מעדכן ומגלה איך נכשלתי בהטמעה של מערכת... כן, יש לי את כל הנסיבות המקלות אבל זה לא ממש משנה.

בפוסט הקודם סיפרתי על ניסיון הטמעה של מערכות גוגל בבית ספר. המטרה הייתה להשתמש בבלוגר ובגוגל סייטס כדי לבנות לא רק אתר בית ספר אלא גם אתרי כיתות. כבר כשהתחלתי בתהליך ידעתי שהסיכוי להצליח נמוך. למרות זאת ניסיתי לבנות מערך הטמעה שיתגבר על המכשולים וגם הגדרתי מראש מדד להצלחה... אבל זה לא הספיק. הסיבות לכישלון היו ידועות מראש והן כמעט תמיד זהות - חוסר מחויבות של המערכת, חוסר מחויבות ורצון של המשתמשים, אי ההכרה בחשיבות הנושא. כל אלה לא היו פה ועד כמה שניסיתי לא הצלחתי לגרום לפרויקט להתרומם.

כבר בפגישה הראשונה הגדרתי עם שתי מורות שנבחרו לנהל את הנושא תוכנית הטמעה, פיילוט ויעד מוגדר להצלחה - 4 כיתות פעילות ברשת בסוף השנה. עוד באותה הפגישה אמרתי למורות שאנחנו עומדים מול סיכויים נמוכים להצלחה. כל הסימנים המעידים היו ברורים:

  1. בית הספר לא הפעיל אתר אינטרנט גם כששילם עבורו.
  2. מנהלת בית הספר לא נכחה בפגישה וסימנה בכך עד כמה זה חשוב לה.
  3. התכנית כולה לא הוגדרה כיעד למורות או לבית הספר.

ובכל זאת יצאנו לדרך. הפיילוט עבר בהצלחה, החלטנו יחד על אילו מערכות נעבוד ואיך נתחיל, הגדרנו תכנית הדרכה ו... הכל התמסמס. היו שתי פגישות הדרכה, עוד כמה פגישות אישיות ואז הנושא נזנח.

במהלך הפיילוט החלטנו למשל לקנות דומיין ולהפעיל מערכת גוגל-אפס. במשך שבועיים "לא יודעים את מי לחייב", "אין כרטיס אשראי"... בסופו של דבר קניתי את הדומיין מכספי והתקנתי הכל. הגדרתי מיילים לצוות בית הספר וניסיתי להעביר את המזכירות למייל החדש - נאדה. זה אף פעם "לא היה נוח בדיוק עכשיו".

כשאין מחויבות והנחיה ודחיפה של ראש המערכת אתה יכול רק לדפוק את הראש בקיר. כולם עסוקים, לכולם יש דברים חשובים יותר לעשות. העובדה שעשיתי את הכל בהתנדבות גם היא היוותה גורם מכשיל. כשאף אחד לא משלם, אין בעיה לאחר לפגישות, להתייחס בחוסר רצינות, להפריע... לימדתי פעם ילדים בכיתות ט'. תאמינו לי, 12 מורות בכיתה אחת זה פי כמה יותר גרוע. בטח כשהן רואות את כל העניין כמטלה נוספת שלמנהלת לא אכפת ממנה.

אז מה עכשיו? עכשיו כלום.
לא בכל דבר שאני מנסה אני מצליח. אפילו עכשיו בראיה לאחור אני לא יודע מה הייתי יכול לעשות אחרת. ניסיתי לטפס ביודעין על קיר חלק בתקווה שאני אגלה אנשים שיעזרו במהלך הטיפוס וזה לא קרה. בזבזתי זמן וכסף כשמהצד השני בקושי הייתה נכונות.

נו טוב. שיהיה. אני כבר מכיר את עצמי. גם בפעם הבאה כשיהיה קיר חלק מולי אני אנסה לטפס.